בית הסודות (מתבסס על סיפור אמיתי-הפרטים המזהים טושטשו)

2020, יוסי, רמת גן

גדלתי בבית של סודות. עד היום, כשאורית, זוגתי, רוצה להקניט אותי היא אומרת: "זה משהו שנשאר לך מהשואה", כשהיא מתייחסת להתנהגויות השונות שלי, החל מהחרדה לילדים, עבור דרך היראה מסמכות ועד לאגירת המזון במזווה ובמקפיא. לך תדע, אולי זו האפיגנטיקה ששינתה לי את ה-DNA או ה-RNA או איך שלא קוראים לזה.
בבית היו התלחשויות בשפה זרה בין אבא לאמא, שהסתיימו בדרך כלל באנחות שקטות, ספק בכי ספק כעס כבוש מצד אחד הצדדים. הריטואל היה זהה ברוב המקרים: אמא מתכווצת ונעלמת לתוך עצמה, אבא טורק את הדלת ויוצא ל"סיבוב", כך קרא לזה, חוזר מאוחר בלילה מדיף ריח אלכוהול, סיגריות ובושם נשי.

להמשיך לקרוא

בין שתי נשים (קצת בהשראת מאיר שליו וקצת בהשראת "איתי החיים משחק הרבה" של גרוסמן)

אבא נהג לספר שכשנפטר הדוד, ירד אבל כבד על הישוב. סיפרו שאפילו בן גוריון בכה, וזו היתה אחת משתי הפעמים היחידות בחייו שראו אותו בוכה, אף שבעצם לא ממש ראו, משום שסובב את ראשו אל הקיר, שלא ייתפס חלילה ב"חולשתו".
כשלאה נפטרה, עשרים ושלוש שנים מאוחר יותר, אנשים התרגשו הרבה פחות, חלקם לא ידעו על הקשר בינה לבין הדוד, שכן שמרה על שם נעוריה, אבל לוותיקי הקיבוץ לא היה ספק שהיא תרצה להיקבר לידו, אף שמעולם לא היו נשואים.

BERL

אבל הדוד ביקש להיקבר ליד שרה, אהובתו, שנפטרה בדמי ימיה מקדחת הביצות ולא הספיק להיפרד ממנה, שכן כשבא לבקרה בבית החולים בצפת, היתה כבר מחוסרת הכרה. ואכן נקבר לצדה, כבקשתו, אבל השאירו מרווח קטן בין הקברים, כדי שהנשים הרכלניות לא תצקצקנה בלשונותיהן, מה שבלאו הכי אי אפשר באמת למנוע.

להמשיך לקרוא

אמיל – לזכרו של רב"ט אמיל ד., גדוד 837

האתוס מדגיש את סיפורי הגבורה של הנופלים, פחות את המתים ה"רגילים" שבין המלחמות, את הפצועים ואת הלומי הקרב, שאצלם יום הזיכרון נמשך כל השנה.
אמיל נהרג מטרים ספורים ממני. היה זה שירות המילואים הראשון שלי, לאחר השחרור מהסדיר. הגעתי כמפקד צוות טרי לגדוד של "שועלים" ותיקים. הכל נראה מעורפל ומאיים.
התגייסנו לאימון גדוד מקוצר במרכז הארץ ב-30.6.1981. את התאריך אני זוכר היטב, כי היה זה יום הבחירות – שהיו אולי האלימות והטעונות מאז ומעולם: מנחם בגין "במיטבו" (עוד לפני טראומת לבנון), הפצצת הכור בעירק, דודו טופז והצ'חצ'חים…

להמשיך לקרוא

לבנון

כל ערב אמנדה, אמה היפה של אמירה, היתה יוצאת באותה שעה בדיוק לדרכה, כשהיא לבושה במיטב בגדיה ומדיפה ענן של בושם ואנחנו עוקבים אחריה במבטים בוערים. השמועות אמרו שהיא מפליטי צד"ל שנקלטו בארץ והיא פילגשו של גנרל מפורסם.
הגענו אל עיירת הגבול הצפונית, במסגרת "פרק המשימה" של הגרעין. אמא לא רצתה שאלך קרבי אז בחרתי בנח"ל, עם כל החבר'ה מהכיתה. סוג של פשרה.

להמשיך לקרוא

לא תרצחי (מתבסס על סיפור אמיתי)

דניאל מתקשר אלי בכל יום שישי מכלא חרמון. תמיד באותה שעה, 9:50, השעה שבה רפי נהרג ב-8 באוקטובר בחווה הסינית, ושעון היד שלו נעצר עליה וכשרפי נפל הוא הפיל גם את דניאל ובכך הציל את חייו, במותו שלו. דניאל לא חזר מאז, כלומר גופו חזר, אבל נפשו נשארה שם, תחת גופתו של רפי. בכל יום שישי אמיר, אחראי המשמרת החמוד, בן הכפר מראר, פותח את שערי האגף ואז ה"דיירים" יוצאים לשיחת הטלפון השבועית שלהם.

להמשיך לקרוא

שלושים וחמישה במרץ

"שלושים וחמישה ימי ריתוק. רס"ר, תוציא אותו החוצה וקח לו את הנשק, שלא יבואו לו רעיונות נוספים לראש". כך, בשמחה לאיד בלתי מוסתרת, סיים מפקד הסוללה את המשפט הקצר שתוצאותיו ידועות מראש, כשחיוך מרושע על פניו.

L70

תותח 40 מ"מ

סיני, רפידים, 1978. הדי היריות, הפגזים, שריקות הכדורים, זעקות הכאב ושתיקת המתים – כל אלו שככו מזמן, לפני כארבע שנים. נשיא מצרים, סאדאת – אללה ירחמו, נחת בנמל התעופה בן-גוריון במוצאי שבת, 19/11/1977, ובכך פתח עידן חדש ו"על הדרך" גם אנחנו הרווחנו, כשבזכות הביקור הזה סמל המחלקה הסאדיסט שיחרר אותנו מהמד"ס ומריצת הלילה. "מפונקים…", סינן מתחת לשפמו המדולדל, "אתם עוד תשלמו על זה מחר". במקום זה הלכנו לשקם של הבסיס, לצפות עם כולם בטלוויזיה בשידור ההיסטורי.

להמשיך לקרוא

הפואמה על מרדכי מילר / ד"ר יוסי אהרונסון ז"ל

אבא

הקפיצה

לעתים סיפור מסיט בחיים

כמו רכבת מפס אחד לשני.

 

2. לודז' פולין 8.9.1939

קופצים בזמן

לודז' פולין

עיר מפורקדת

מחכה לכניסת כובשיה

מגישה כמנחה שבע מאות אלף תושב.

על כל עשרה,

ששה פולנים שלושה יהודים וגרמני אחד!

להמשיך לקרוא

אבא ואמא

11692587_10153356374265432_4149982019871481762_n

לפני קצת יותר משלושה חודשים נפרדנו מסבא, מרדכי מילר, יליד 1924. סבא, ניצול יחיד ממשפחה בת חמש נפשות מלודז', ניסה במותו כמו בחייו שלא להכביד על סביבתו – והלך בדממה, בבוקר יום הבחירות, אחרי כמעט עשור בו איבד את צלילותו אט אט. על אף שלא היה עצמו בשנים האחרונות, סבא המשיך לחייך. לפעמים בלי סיבה נראית לעין, ספק מבין מה קורה, ואולי לפעמים למראה השבט שהצליח לבנות בארץ עם סבתא ציפורה, אשתו; שבט שסימל עבורו את נצחונו האישי במלחמה, מול הנאצים ומול עצמו.
להמשיך לקרוא

עכברים מתים

מכולת

למצולמים אין קשר לסיפור. כל הזכויות על הצילום שמורות לאתר נוסטלגיה אונליין.

בניגוד לרוב האבות של הילדים בשכונה, לאבא של מאיר גלר לא היה מספר על היד.

הוא היה מסגר, אבא של מאיר גלר, מסגר פשוט – כמו שאבא שלו, אליעזר שנרצח ע"י הנאצים יימח שמם וזכרם, בחֶלמנו אמר לו: קודם כל שיהיה לך מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. השכלה זה חשוב, אבל אם אין קמח אין תורה.

להמשיך לקרוא

הצריף בשדרות הילד ארבע

שדרות הילד ארבע

שדרות הילד ארבע

אני בן חמש וחצי ואני גר בצריף שפעם היה רפת, במקום שפעם היה פרדס, בעיר רמת-גן שליד תל-אביב.

אין לנו אור של חשמל כמו בבית אמיתי אבל יש מנורת נפט שכל לילה אבא ואמא שומרים עליה כי הם מפחדים שהאש תשרוף את הצריף. את הנפט אנחנו מקבלים פעם בשבוע מאיש נחמד אחד שמגיע עם סוס ועגלה ומצלצל בפעמון גדול כדי שכולם ישמעו. פעם הוא נתן לי לצלצל בפעמון.

יש עוד איש אחד שמגיע גם עם סוס ועגלה להמשיך לקרוא