עכברים מתים

מכולת

למצולמים אין קשר לסיפור. כל הזכויות על הצילום שמורות לאתר נוסטלגיה אונליין.

בניגוד לרוב האבות של הילדים בשכונה, לאבא של מאיר גלר לא היה מספר על היד.

הוא היה מסגר, אבא של מאיר גלר, מסגר פשוט – כמו שאבא שלו, אליעזר שנרצח ע"י הנאצים יימח שמם וזכרם, בחֶלמנו אמר לו: קודם כל שיהיה לך מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. השכלה זה חשוב, אבל אם אין קמח אין תורה.

אבא של מאיר גלר ברח מגיטו לודז', יום לפני שיצא הטרנספורט הראשון לחלמנו, שלקח איתו את אבא שלו, אמא שלו, אחיו ואחותו.
כל חייו נשא בשתיקה את כאב נטישתם – אפילו לא הספיק להיפרד מהם, מאמא ואבא, מאחיו הגדול שהעריץ, בנימין, מאחותו שכה אהב, אסתר.

את המסגרייה שלו הוא הקים צמוד למכולת של היווני הגָענֶב, בשכונה. היווני היה שתקן, אף אחד לא ידע מאין בא ושמועות רבות נפוצו סביב העניין הזה. ידעו רק שהוא תמיד טועה בעודף, ותמיד לטובתו, ולכן נדבק בו הכינוי.

"אלֶע יווּנים מיט דֶה זֶעלבֶע פוּנים", נהג לומר אבא של מאיר, שזה אומר – כל היוונים אותו הדבר, אבל באידיש זה נשמע הרבה יותר מצחיק. כשאבא של מאיר נכנס אליו בפעם הראשונה כדי לקנות לחם שחור, הוא שוב טעה, אז אבא של מאיר נעץ בו מבט כחול ועצוב – אך כזה שאי-אפשר לטעות בנחישות שבו: "זו פעם אחרונה שאתה טועה בחשבון". וכך היה.

כשמאיר גלר התחיל ללכת לכיתה אלף, הוא הצטרף לכל שאר ילדי הכיתה שעצרו בכל יום בצהריים אצל היווני כדי לקנות מסטיק בזוקה בחמישה גרוש. העשירים יותר היו קונים קרטיב על שני מקלות בעשרה גרוש, אבל זה היה רק בקיץ. אבל למאיר גלר לא היו דמי כיס, כי עסקי המסגרות של אבא של מאיר לא ממש פרחו.
אז מפעם לפעם, כשאף אחד לא ראה, מאיר "פילח" מסטיק מהיווני. יום אחד היווני ראה אותו בשעת מעשה, אבל מכיוון שעוד זכר את המבט הכחול המצמית של אבא של מאיר, הוא העדיף לגשת ולדבר איתו בשקט. ביום המחרת, כשאבא של מאיר הגיע בבוקר לפתוח את המסגרייה, היווני – שפתח את המכולת כל יום בשעה מאד מוקדמת – כבר חיכה לו. הוא השאיר את הבן שלו, השתקן כמוהו, לשמור לרגע על החנות ונכנס למסגרייה. "הבן שלך…", הוא היסס לרגע, "הוא לוקח מסטיקים מבלי לשלם".

אבא של מאיר גלר נעץ בו את מבטו הכחול ושתק. היווני, שגם הוא לא היה דברן גדול, כזכור, הכניס את ידיו לכיסים ושתק במבוכה. הם עמדו כך זה מול זה שניות ארוכות, שנידמו כנצח. לבסוף, אבא של מאיר דיבר ראשון: "הוא לא ייקח יותר מסטיקים, או שום דבר אחר: אתה תיתן לו כל יום מתנה". "אבל…", פתח היווני. "…ואם לא", המשיך אבא של מאיר, "אני אעביר אליך למכולת כל יום את העכברים המתים מהמחסן שלי".

מאיר גלר נהרג במלחמת ששת הימים, בקרבות לשחרור ירושלים.

פעם בשנה, אבא של מאיר גלר, שבמשך כל השנה לא יוצא את פתח ביתו, מהלך בכבדות בשדרות השכונה, עוצר ליד המכולת הנטושה ועורך שם את טכס יום הזיכרון הפרטי שלו, שבו נוטלים חלק בעירבובייה בליל של ריחות – מסטיק בזוקה, תבלינים, עכברים מתים – וריח החמין של שרה, אמא שלו, שלא הספיק להיפרד ממנה.

אחר-כך הוא פותח בקבוק של 777, מוזג לעצמו כוסית שמוחקת את כל הריחות, מוחק את הקו המסומן על הבקבוק בעיפרון, מסמן קו חדש וסוגר את הבקבוק – עד השנה הבאה.

4 תגובות על הפוסט “עכברים מתים

  1. אמנון,
    סיפור עצוב , מרגש …
    אתה צריך להיות סופר ולא איש IT …. בעצם אולי שניהם …כי צריך גם להתפרנס ..
    בכל אופן כתוב עוד ועוד ועוד…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים