הצריף בשדרות הילד ארבע

 

שדרות הילד ארבע

שדרות הילד ארבע

אני בן חמש וחצי ואני גר בצריף שפעם היה רפת, במקום שפעם היה פרדס, בעיר רמת-גן שליד תל-אביב.

אין לנו אור של חשמל כמו בבית אמיתי אבל יש מנורת נפט שכל לילה אבא ואמא שומרים עליה כי הם מפחדים שהאש תשרוף את הצריף. את הנפט אנחנו מקבלים פעם בשבוע מאיש נחמד אחד שמגיע עם סוס ועגלה ומצלצל בפעמון גדול כדי שכולם ישמעו. פעם הוא נתן לי לצלצל בפעמון.

יש עוד איש אחד שמגיע גם עם סוס ועגלה והוא מביא בלוקים של קרח, שאפשר יהיה לשים במקרר ולפעמים כשהקרח נגמר לפני הזמן אז אבא לוקח אותי לבית החרושת לקרח שליד החנות של פיפשקוביץ ואני אוהב להריח את הריח החזק של הקרח.

פיפשקוביץ הוא בעל הבית שלנו: אני לא יודע מה זה בדיוק בעל-בית אבל זה בטח מין מלך כזה שכולם צריכים להשתחוות לו כדי שירשה להם לגור בצריפים.

הבית-שימוש שלנו נמצא בחצר, ליד הצריף של הִיבנר המשוגע, שהגרמנים עשו לו כל מיני דברים שאסור לדבר עליהם ובגלל זה כשהוא צריך פיפי הוא מוציא את הבולבול שלו דרך חור בצריף וכולם אומרים "פוי". כשאני צריך פיפי אני יושב על הטֶפֶלֶ'ה שלי, כי אמא אמרה שרק כשאני אהיה גדול אני אוכל להשתמש בבית-שימוש בחצר כמו שהגדולים עושים.

גם לאמבטיה אני לא הולך עם הגדולים, שהולכים לבית של דודה גיטל, ובמקום זה רוחצים אותי בגיגית שקוראים לה וַאננֶ'ה, אחרי שמחממים את המים על הפרימוס.

ליד הצריף של הִיבנר המשוגע גרה טובה שכולם קוראים לה פנצ'רה ויש לה חתולה שהגדולים אומרים שהיא מאד חכמה, כי כל פעם כשפנצ'רה מרימה עליה יד כדי לגרש אותה, החתולה מרימה עליה רגל בחזרה ולא בורחת.

לפני כמה ימים סגרו את הכביש שלידנו, שאמא קוראת לו הכביש השחור, אבל באמת קוראים לו רחוב ז'בוטינסקי ואח"כ הרבה אוטואים של משטרה עברו בו בשיירה ארוכה ואיטית וכולם היו נורא עצובים ואמרו "אוי ויי". שרה סיפרה ששוטרת אחת שקוראים לה יונה מתה בזמן שרדפה אחרי שודד והוא ירה בה.

יום אחד כשחזרתי מהגן אמא מאד בכתה, אף פעם לא ראיתי אותה בוכה קודם. היו הרבה אנשים בצריף וסיפרו לי שבן-דוד שלה אברם מחיפה הלך לקנות ממתקים לבר-מצווה של הבן שלו שמוליק ונדרס כשחצה את הכביש. האמת שאני לא כל-כך מבין מה זה נדרס ולמה היא עצובה בגלל ממתקים, אבל אני פוחד לשאול כי היא תכעס ותרביץ לי עם חגורה, עד שאבא יגיד בשפה שלו "פשסטיין", שזה כנראה די, תפסיקי.

אמא אמרה שהדוד פאבל והדודה נינה יבואו מאמריקה לבקר אותנו בצריף ויביאו כסף. דולרים, ככה קוראים לכסף הזה – והריש של הדולרים נותנת לי הרגשה של משהו חזק כזה, אפילו שגם במילה גרושים יש ריש, אבל פחות חזק.

אמא אמרה שהדוד פאבל הוא נחמד אבל קמצן והדודה נינה היא לא נחמדה וגם קמצנית ואמא עבדה אצלה בתור משרתת – ממש כמו בסיפור של סינדרלה. אבא אומר שהם מסכנים כי היו להם שני ילדים והשכן הלשין עליהם – ועכשיו אין להם ילדים, אבל אמא משתיקה אותו שאני לא אשמע ואומרת "האק נישט אין צ'אניק" שזה בשפה שלהם תפסיק לקשקש בקומקום.

כשהם באו, דוד פאבל נתן לי ארנק קטן כזה של מטבעות, שיש לו פתח שנפתח ונסגר עם קפיץ כמו פה של דג, בתוכו היו כמה מטבעות אבל אמא אמרה שקוראים לזה סנטים ובכלל לא דולרים.

אני לא רציתי להגיד לו תודה אז ברחתי מהצריף לשדרה ואחר-כך לגן שקוראים לו גן דוד המלך והתחבאתי בתוך הבקבוק חלב הגדול של תנובה שעומד בגן.

כשהאיש הגבוה והרזה שמחלק רעל עכברים לכל מי שגר בצריפים ראה אותי, פחדתי שהוא ילשין עלי למשטרה, אבל הוא הבטיח שלא יספר לאף אחד שאני כאן.

בקבוק החלב בגן דוד המלך

בקבוק החלב בגן דוד המלך (למצולמות אין קשר לסיפור)

גן המלך דוד, שנת חמישים, סוף דצמבר

גן המלך דוד, שנת חמישים, סוף דצמבר

שנת חמישים, סוף דצמבר

תגובה אחת על הפוסט “הצריף בשדרות הילד ארבע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים